שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ בטקס יום הזיכרון בחלקה הצבאית בכפר עציון: “בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו בעיצומה של מערכה, לצד ההישגים הגדולים יש גם מחירים, לצד רגעי השיא והעליות יש גם מורדות אך רוחנו איתנה. אויבנו ראו במאבקים הפנימיים ביננו שעת כושר, אך טעו, ברגע האמת, בטנק במטוס ובעמדה כולנו ניצבים כאגרוף אחד במאבק ההיסטורי שבין הטוב לרע. והטוב סופו לנצח”.
מפקדי ולוחמי צה”ל, תושבי גוש עציון, משפחות שכולות יקרות, כאן, בין פסגות הרי יהודה, במקום שבו האוויר ספוג בהוד קדומים ובעפר רווי גבורה, אנו ניצבים היום בהרכנת ראש. יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה אינו רק יום של התייחדות עם הכאב הפרטי והלאומי; ביום הזה, כאן, בחלקה הצבאית של גוש עציון, אנחנו מתחברים לשרשרת הגבורה של עם ישראל שנמשכת מדור לדור.
האדמה עליה אנו עומדים “דרך האבות” – הנתיב בו פסעו אברהם, יצחק ויעקב. כאן, בין הכרמים והסלעים, נזרעו זרעי האומה. בהרים האלו נלחמו המכבים, כאן הם הניפו את נס המרד והעצמאות היהודית. והשרשרת נמשכת אל אנשי כפר עציון, משואות יצחק, עין צורים ורבדים, ואל אנשי שיירת הל”ה בתש”ח.
נפילת הגוש ערב הקמת המדינה הייתה פצע שותת בלב האומה, ודמותו של “האלון הבודד” הפכה לסמל של געגוע והבטחה שיום נשוב.
והנה חזרנו. חזרנו לבנות ולטעת, אך המחיר ממשיך להיגבות מאיתנו בדם מיטב בנינו ובנותינו.
גם במלחמה הזאת ממשיכים אנשי גוש עציון לכתוב באותיות של גבורה פרק מפואר נוסף בהיסטוריה של עם ישראל, ממשיכים להילחם על העם והארץ, חוליה נוספת בשרשרת של אלפי שנים.
בין השמות הרבים של נופלי גוש עציון, עולה דמותו של יוסי הרשקוביץ הי”ד. יוסי היה איש חינוך בכל רמ”ח איבריו. חמישה ימים בלבד לפני שנפל בקרב, מתוך בית הרוס בבית חאנון, כתב יוסי מכתב להוריו בפנקס כיס קטן. המילים שכתב שם, תחת אש ובתוך המלחמה על הבית, הן צוואה חיה לכולנו.
הוא כתב: “חינכתם אותי לתת מבלי לקחת ולא מתוך הרגל, וברוך ה’ אני זוכה להיות חלק מעם מדהים ומאנשים מדהימים שנותנים את כל הנשמה למען העם. כמה לשון הרע נאמר על העם הזה בשנה האחרונה, וכמה הכול שקר וכזב. כולנו כאן נלחמים כתף אל כתף וכולם כאיש אחד בלב אחד, והתחושה היא כמו במעמד הר סיני”.
נופל נוסף של גוש עציון הוא אלקנה נוילנדר, אלקנה לא היה לוחם אך התעקש להצטרף ללחימה כחובש, בין חפציו של אלקנה נמצא פנקס ובו דברים שכתב: “לראשונה מתחיל משימה קרבית אמיתית באופן מובהק ומוגדר. מרגש מאוד להיכנס לעזה, מרגש לקחת חלק אמיתי ומהותי במלחמה.
שאלו אותי – למה אני רוצה להיכנס? כי זו זכות אמיתית להילחם מלחמת מצוה על הבית והעם. הפחד להיפגע קיים אצל כולם – אך ‘איזהו גיבור הכובש את יצרו’. שמח להיות כאן! אוהב את העם והארץ!”. בין המצבות בחלקה הקדושה הזאת קבור גם סרן במיל’ אריאל מרדכי וולפסטל, שנפל בעזה. אורי אחיו סיפר אחרי מותו: “הוא בדיוק סיים תואר בכלכלה ובמנהל עסקים. הוא הסתכל קדימה, התחיל לעבוד. הוא לא הספיק לעבוד בעבודה החדשה הרבה זמן, באזור החודש וחצי, כשנקרא לדגל. הוא אמר שיש דברים שיותר חשובים כרגע מהחיים שלנו, שזה עם ישראל, שזה להגן על המדינה שלנו, כי אם אנחנו לא נגן, מי יגן?”
מכתבו של יוסי, המילים של אלקנה ושל אריאל ואיתם עוד אלפי גיבורים, כאן בגוש עציון ובכל רחבי הארץ, הם ביטויים חדשים של מורשת עתיקה. זוהי הרוח של המכבים, זוהי הרוח של מגני תש”ח, וזוהי הרוח של לוחמינו היום – רוח של מסירות, של אמונה, של אחדות עמוקה ושל אהבת ישראל שאינה תלויה בדבר.
בשנתיים וחצי האחרונות אנחנו בעיצומה של מערכה, לצד ההישגים הגדולים יש גם מחירים, לצד רגעי השיא והעליות יש גם מורדות אך רוחנו איתנה. אויבנו ראו במאבקים הפנימיים ביננו שעת כושר, אך טעו, ברגע האמת, בטנק במטוס ובעמדה כולנו ניצבים כאגרוף אחד במאבק ההיסטורי שבין הטוב לרע. והטוב סופו לנצח.
משפחות יקרות, אתן עמוד האש ההולך לפני המחנה. הכאב שאתן נושאות הוא המחיר הנורא של חירותנו. אנו מביטים במצבות, קוראים את השמות, ומבטיחים: לא נשכח את הדרך שהתוו לנו. נמשיך לבנות את ארצנו מתוך אחדות, להיות ראויים להקרבה של הנופלים הטמונים כאן. נמשיך לשאת את לפיד הדורות, נמשיך לבנות לאורו את גוש עציון ומדינת ישראל.
אסיים במילותיו של הנביא יחזקאל: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
יהי זכר הנופלים והנופלות ברוך.